אבא עם אלצהיימר יוצא מהבית – איך שומרים על ביטחונו בלי לפגוע בעצמאות?
אחד האתגרים המורכבים ביותר בהתמודדות עם אלצהיימר הוא מציאת האיזון בין שמירה על עצמאותו וכבודו של האדם לבין הצורך להגן עליו מפני מצבים מסוכנים.
במקרים רבים, האדם עדיין מתפקד, מנהל שיחה, מזהה את סביבתו ויכול לבצע פעולות יומיומיות. עם זאת, יכולת ההתמצאות שלו עלולה להשתנות, ולעיתים באופן שאינו צפוי. אדם שיצא במשך שנים לאותו מסלול הליכה עלול לפתע להתבלבל, לפנות לרחוב אחר או לא לזכור כיצד לחזור הביתה.
מדוע אנשים עם אלצהיימר יוצאים מהבית?
יציאה מהבית אינה בהכרח פעולה מקרית או חסרת סיבה. מבחינתו של האדם, ייתכן שיש ליציאה מטרה ברורה והגיונית.
הוא עשוי לחשוב שהוא יוצא לעבודה, אף שפרש לפני שנים רבות. הוא עשוי לרצות לבקר בן משפחה שכבר אינו מתגורר במקום המוכר לו, לחפש בית שבו גר בעבר או פשוט להרגיש שעליו להגיע למקום מסוים.
במקרים אחרים, היציאה יכולה לנבוע מחוסר שקט, חרדה, בלבול, שעמום, צורך בפעילות או רצון לחזור ל״בית״ — גם כאשר האדם כבר נמצא בביתו הנוכחי.
הדאגה שמופיעה לאחר גילוי המחלה
לאחר האבחון, בני המשפחה מתחילים לעיתים לבחון מחדש כל פעולה יומיומית. יציאה קצרה למכולת, הליכה בשכונה או נסיעה בתחבורה ציבורית הופכות למקור לדאגה.
השאלות שעולות הן טבעיות:
- האם הוא יזכור את הדרך חזרה?
- האם הוא יידע לבקש עזרה?
- האם יהיה מסוגל למסור את שמו ואת כתובתו?
- האם הוא ייקח איתו טלפון?
- מה יקרה אם הסוללה תיגמר או אם הטלפון יישאר בבית?
תחושת הדאגה עלולה לגרום למשפחה לרצות למנוע כל יציאה עצמאית. אולם מניעה מוחלטת אינה תמיד הפתרון הנכון, במיוחד בשלבים שבהם האדם עדיין מסוגל להתנהל באופן עצמאי במידה מסוימת.
האם צריך למנוע מאדם עם אלצהיימר לצאת מהבית?
אין תשובה אחת שמתאימה לכל אדם ולכל שלב במחלה. ההחלטה תלויה במצבו הקוגניטיבי, ביכולת ההתמצאות שלו, במצבו הגופני, בסביבת המגורים ובהיסטוריה של אירועים קודמים.
יציאה מהבית, הליכה ופעילות גופנית עשויות לתרום לשגרת חיים, לתחושת עצמאות, למצב הרוח ולבריאות הכללית. לכן, כל עוד הדבר אפשרי, רצוי לנסות לאפשר לאדם להמשיך בפעילויות מוכרות, תוך יצירת שכבות הגנה מתאימות.
המטרה היא לאפשר חופש בצורה בטוחה ומותאמת ליכולותיו המשתנות של האדם.
כיצד מדברים עם האדם על בטיחותו?
כאשר מצבו של האדם מאפשר זאת, עדיף לשתף אותו בהחלטות הנוגעות לשגרת חייו ולבטיחותו. שיחה שמבוססת על כבוד ושיתוף פעולה בדרך כלל תתקבל טוב יותר מהצבת איסורים חד-צדדיים.
במקום לומר: ״אסור לך לצאת לבד״, אפשר להסביר:
- שבני המשפחה רוצים לדעת שהוא הגיע בשלום.
- שהמטרה היא לאפשר לו להמשיך לצאת.
- שאמצעי בטיחות נועד לעזור במקרה שיזדקק לכך.
- שגם אנשים ללא בעיית זיכרון משתמשים באמצעי ניווט ואיתור.
לעיתים עדיף להציג את אמצעי הבטיחות כחלק רגיל מהשגרה, ולא כסמל למחלה או לאובדן היכולת.
צעדים מעשיים שיכולים להפחית את הסיכון
אין אמצעי יחיד שמבטיח מניעה מוחלטת של שיטוט או אובדן התמצאות. הדרך היעילה יותר היא לשלב מספר פעולות פשוטות ולבנות מעטפת שמתאימה לאדם ולמשפחה.
- לשמור תמונה עדכנית וברורה של האדם בטלפון של בני המשפחה.
- לוודא שהוא נושא פרטי זיהוי וטלפון של איש קשר.
- לעדכן שכנים קרובים או בעלי עסקים בסביבה, בהתאם לצורך ולרצון המשפחה.
- להכיר את המסלולים והמקומות שאליהם הוא נוהג ללכת.
- לשים לב לשינויים בשעות היציאה, במסלולים או בהתנהגות.
- לקבוע זמני יציאה קבועים, ככל שניתן.
- לעודד יציאה עם בן משפחה, מטפל או אדם מוכר.
- לבחון שימוש באמצעי זיהוי, תקשורת או מעקב.
כיצד עזרי מעקב יכולים לסייע?
אמצעי מעקב אינם נועדו להחליף השגחה, שיקול דעת או התאמה רפואית. הם יכולים להוסיף שכבת ביטחון חשובה במקרים שבהם האדם יוצא מהבית, מתרחק ממסלולו הרגיל או אינו חוזר בשעה הצפויה.
קיימים סוגים שונים של פתרונות:
- התקני GPS אישיים הנישאים בכיס, בתיק או על הגוף.
- שעונים או צמידים עם יכולת איתור שנועדו להישאר על האדם לאורך היום.
- טלפונים חכמים ואפליקציות שיתוף מיקום, כאשר האדם מסוגל להשתמש בהם ולזכור לקחת אותם.
- תגי זיהוי שעליהם מופיעים שם ופרטי התקשרות.
- מערכות התראה ביתיות שיכולות לעדכן כאשר דלת נפתחת בשעות מסוימות.
- הגדרת אזור בטוח במערכות התומכות בהתראה על יציאה מאזור שנקבע מראש.
במקרה של אובדן התמצאות, הם עשויים לצמצם את זמן החיפוש ולעזור לבני המשפחה להבין היכן להתחיל לחפש.
איך בוחרים אמצעי מעקב מתאים?
הפתרון המתאים ביותר אינו בהכרח המכשיר המתקדם ביותר, אלא זה שהאדם יהיה מוכן לשאת או לענוד באופן קבוע.
לפני הבחירה כדאי לבדוק:
- האם האדם רגיל לענוד שעון או לשאת טלפון?
- האם הוא נוטה להסיר חפצים שאינם מוכרים לו?
- האם המכשיר פשוט להפעלה?
- האם בני המשפחה יודעים להשתמש במערכת האיתור?
- כיצד נטען המכשיר ובאיזו תדירות?
- האם קיימת אפשרות ליצור קשר קולי?
- האם המכשיר מתאים ליציאה מהבית ולשימוש יומיומי?
- מהי רמת הדיוק הצפויה בתוך מבנים ומחוץ להם?
כדאי לבצע תרגול משפחתי מראש: לצאת עם המכשיר, לבדוק כיצד נראה המיקום, לנסות ליצור קשר ולוודא שכל אדם רלוונטי יודע כיצד לפעול.
מהם הגבולות של טכנולוגיית האיתור?
חשוב להשתמש באמצעי מעקב מתוך הבנה שגם לטכנולוגיה יש מגבלות.
איתור לווייני מדויק יותר בדרך כלל בשטח פתוח. בתוך מבנים, קניונים, חניונים או אזורים עם קליטה חלשה, המיקום עלול להיות פחות מדויק. כמו כן, כל מכשיר תלוי בסוללה, בקליטה סלולרית ובהרגלי השימוש של האדם.
לכן אין להסתמך על אמצעי אחד בלבד. מומלץ לשלב בין המכשיר, תשומת לב של בני המשפחה, היכרות עם שגרת האדם ותוכנית פעולה ברורה.
גם כאשר נעשה שימוש בטכנולוגיה, חשוב להמשיך להעריך את מצבו של האדם ואת מידת יכולתו לצאת לבדו.
מה עושים כאשר האדם אינו חוזר בזמן?
כאשר אדם עם דמנציה או אלצהיימר אינו חוזר במועד הצפוי, חשוב לפעול במהירות ובצורה מסודרת.
- נסו ליצור איתו קשר בטלפון או באמצעי התקשורת שברשותו.
- בדקו את מיקומו, אם ברשותו אמצעי איתור פעיל.
- בדקו את המסלול הקבוע ואת המקומות המוכרים לו.
- צרו קשר עם בני משפחה, שכנים או אנשים שהוא עשוי לבקר אצלם.
- בדקו מקומות מעברו, כמו מקום עבודה ישן, בית קודם, בית כנסת או מרכז מסחרי מוכר.
- אם הוא אינו נמצא במהירות, פנו למשטרה ואל תמתינו שעות ארוכות.
בעת הפנייה רצוי להכין תמונה עדכנית, תיאור לבוש, מידע על מצבו, הזמן שבו נראה לאחרונה והמקומות שאליהם הוא נוהג להגיע.
שינויים בבית שיכולים לסייע
מלבד אמצעי מעקב, ניתן לבצע התאמות פשוטות בבית ובשגרת היום:
- להציב תאורה טובה בכניסה ובמסדרונות.
- להימנע מעומס חזותי שעלול לגרום לבלבול.
- להציג שעון ולוח שנה גדולים וברורים.
- לקבוע סדר יום יציב ככל האפשר.
- לזהות שעות שבהן חוסר השקט מתגבר.
- לספק פעילות, הליכה או תעסוקה בשעות אלה.
- לבדוק שהאדם אינו יוצא בגלל רעב, כאב, צורך בשירותים או תחושת אי-נוחות.
מתי צריך לשקול שינוי ברמת ההשגחה?
מצבו של אדם עם אלצהיימר עשוי להשתנות בהדרגה, ולעיתים גם לאחר תקופה ארוכה שבה הצליח לצאת לבדו.
סימנים שדורשים בחינה מחודשת כוללים:
- אירועים חוזרים של בלבול מחוץ לבית.
- קושי לזהות רחובות או מבנים מוכרים.
- חציית כביש ללא שיקול דעת מספק.
- יציאה בשעות חריגות, כולל בלילה.
- שכחה לקחת אמצעי תקשורת או מעקב.
- נפילות, חולשה או בעיות רפואיות נוספות.
- חוסר יכולת למסור שם, כתובת או מספר טלפון.
במצבים כאלה מומלץ להתייעץ עם הרופא המטפל, מרפאה בעיסוק או גורם מקצועי המכיר את האדם ואת סביבתו.